פנטזיות על חיות

December 8, 2009 - Leave a Response

זונת הדוב הצפוני וורסוס קהל הצופים

תחילת נובמבר. חמישי בערב. שוב ההתלבטות לאיזו פתיחות להגיע הפעם, אם בכלל… אבל הסתקרנתי מספיק כדי לצאת מהבית ולהגיע לצפות במיצג של “Polar Bear Prostitute” (שגם ידועה בשם מיכל ריבלין) בצימר, פלוס – במרחק שתי דקות הליכה משם – נפתחה תערוכת הצילומים “פלא מאולף” של דניאלה הורבין בגלריה D&A, גם היא קשורה בדרכה בפנטזיות עצובות ובעלי חיים. אז כמו שאומרים, ובמקרה הזה נכון כפליים, שתי ציפורים במכה אחת.

ריבלין הציגה בחלל התצוגה בצימר, הקרוי “רווח נקי” תערוכה שכללה בעיקר וידאו וטקסט, בנוסף לעבודת מיצב סאונד אחת וכמובן מיצג שערכה בדמות “זונת הדוב הצפוני” – דמות שהיא עוטה על עצמה המורכבת מגוף של זונה וראש דב לבן, שותת מעט דם. הכלאה זו מאפשרת לפתח את הדיון בגוף החדש שנוצר אל עבר מספר כיוונים: הראשון והטריוויאלי שבהם מוביל ישירות ליצורים מן המיתולוגיה היוונית, שהיו שילוב של חצי אדם וחצי חיה (מינוטאור, קנטאור).

עוד כיוונים אפשריים: המבט המחפצן האוטומטי של צופה בגוף הזונה נתקל במחסום של עיני הדוב. דוב הקוטב היא חיה מרשימה ומעוררת הוד, מפעימה ביופי פרוותה הלבנה, מפחידה ומאיימת מחד, אך בעלת מבט אנושי ומחוות גוף מלאי רוך מאידך. כאן נותר ממנה רק ראש כרות, מנותק מגוף, שבעיניו מבט אובד. אותו ראש מחובר לגוף מתריס, פרובוקטיבי, מעושה ופלסטי. באמצעות חיבור לא טבעי זה הפלסטיות המלאכותית מתפרקת למשהו חי, טבעי, פצוע, המבקש מאיתנו חמלה ומבטל את ההמוני והמנוכר לטובת האישי והמרגש.

כמו כן, העובדה שאפשר להביט בריבלין כל כך מקרוב, שהיא מפתה אותנו בלבוש חושפני ומגרה להביט באיברי גופה המוחצנים, אך אינה יכולה להחזיר לנו מבט (בשל מסיכת הדוב שהיא עוטה) גם היא פתח לדיון נוסף. צופה בעל קוד מוסרי מסוים עשוי למצוא עצמו נבוך בתחילה. אך עם התובנה שהמבט הוא חד כיווני, הוא מתגבר על העכבות והבושה ו”מפר” את קוד ההתנהגות המקובל עליו בדרך כלל. לעומת זאת, היו צופים בעלי קודים מוסריים אחרים שנהגו בדיוק להיפך. מה שהביך אותם היה המיצג האמנותי המוזר, ולא הגוף הזנותי, שניצב כל כך קרוב אליהם.

אילמת, ניצבת בתנוחות שונות, לעתים אף נצמדת ליריעת הפרספקס כשאיבריה “מעוכים” על גבי חלון הראווה שהציבו עבורה, ביצעה ריבלין פעולה רפטטיבית של כתיבת טקסט על גביו. חשופה לגמרי למרחב הציבורי, “מוצגת לראווה” (גוף נשי חשוף בלבוש פרובוקטיבי), אפשר לומר, אך עדיין מופרדת ממנו, ניצבת בטוחה מאחורי אותו חלון (ומסכת הדוב), עסוקה בשלה. כך מימשה ריבלין את התצוגה (הדמות שהיא עוטה) בפעולה שהיא ביצעה במרחב (אופי הפעולה ואופן מימושה בתוך החלל והסביבה).

עבודות הווידאו של ריבלין תיעדו את פעילותה של “זונת הדוב הצפוני” בשלוש ערים בעולם: ונציה, ניו יורק וסן פרנסיסקו. עבודת הסאונד הוצבה במרכז החדר: זו היתה גבעת חול קטנה שבמרכזה חריץ (שדמיונה לוואגינה לא השתמע לשתי פנים), אשר בקעו ממנו קולות שירה בלחישות, שעל מנת לשמוע את תוכנן בבירור, נדרש הצופה להתכופף אל עבר הרצפה – ואז נשמעו המילים: “אני סולחת לך… עשית את הצעד הנכון..”

בהקשר הזה אני רוצה להוסיף כמה מילים על התערוכה של דניאלה הורבין אליה גם קפצנו באותו ערב. הורבין מציגה שתי סדרות תצלומים שנלקחו בשני מוסדות שונים: גן החיות והקרקס. למרות שמדובר בשתי סדרות שונות, התערוכה הקטנה והאינטימית יוצרת האחדה, חיובית, של שתי הסדרות לאחת – מהודקת, צורנית וגם תימטית. מן הסתם תרמו לכך גם ההעמדה האוצרותית, והבחירה בפורמט הדפסה ומסגור אחיד (וגם פשוט וקולע) לכל העבודות.

בתמונות שהורבין צילמה, מופיעות חיות כאובייקט ספקטקל הנועד לשעשע ולרתק את הצופים, כשלעיתים לצידן מופיעים אנשים מחופשים (בקרקס, גם הם נמצאים שם כפרפורמנס חריג). הן יפות באופן נוגע ללב. לעתים היופי מיסך את תחושת הקדרות ששרתה בצילום, ופעמים אחרות (כמו בצילום כלב הים הקטן, הכמו מבקש במבטו ש”רק ייקחו אותו משם”) העצב פרץ את הקומפוזיציה האסתטית, המושלמת, שיצרה הורבין בצילומיה.

אבל מה שהפתיע אותי בעיקר הוא החיבור הלא מתוכנן בין התערוכה של הורבין למיצג של ריבלין, כאילו היתה כאן יד מכוונת נעלמה שאצרה באותו ערב מעין תערוכת-על באזור גן החשמל.

זונת הדוב הצפוני בפעולה

לריאיון עם מיכל ריבלין.

האתר של גלריית D&A.

תודה מיוחדת לצילה זלט על צילום הפרפורמנס של מיכל ריבלין.

מיכל ריבלין
התקופה האתית 1
אוצר: אורי דרומר
“רווח נקי” – חלל התצוגה בצימר (הגדוד העברי 5, תל אביב)
נובמבר 2009

דניאלה הורבין
“פלא מאולף”
אוצרת: דליה מרקוביץ’
D&A gallery
יהודה הלוי 57, תל אביב
נובמבר 2009

הרצליה 2009 – סיכום

October 16, 2009 - One Response

ענת בן דוד - ראשי תאורה

מספר עבודות, אנשים ורגעים ראויים לציון:

אולם לב העיר

עמדת המחשב הפעילה, מדפסות הענק, הפעילות הבלתי נפסקת סביב המתחם של אוהד מטלון, בצירוף הייפ הולך ומתגבר, מגבירים את דרישת הקהל לקבל נתח מעבודות הצילום שמחולקות כל לילה עם סיום התערוכה. יש יותר ביקוש מהיצע, ועל כן התחרות על הצילומים גדולה ומייצרת כל ערב מעין מיצב/מיצג אמנותי-אנושי. בסופו של דבר, אני סבורה כי הפרויקט “היום” התאים מאד לרוח הביאנלה (שהיא אירוע אמנות המיועד להקהל הרחב, יש לזכור) – מכיוון שהוא נועד להתחכך בהמונים, להכניסם ל”סוד” היצירה של האמן שנשאר בפרטיות ד’ אמותיו בדרך כלל, אך במהדורת “אינסטנט” מהירה המיועדת לצריכה מיידית בגרסה מקוצרת וקלה לעיכול. ועדיין, למרות “הכשלון המובנה מראש”, מרבית הצילומים היו ברמה גבוהה מאד – יפים, מהוקצעים, ולעתים – כמו ביום הראשון של הפרויקט – מלאי מעוף והשראה.

ניתן להתרשם מן הפרויקט של אוהד מטלון בביאנלה באתר שלו.

פסאז’ אפקט

העבודה של שחר כסלו “העלמה והמוות” – שלושה רובוטים המסרקים ללא הפסק פיאת שיער נשי ארוך – מחזה מושך ודוחה בו זמנית. תחושת האבסורד המפעים, הקינקיות המרהיבה נלווית גם לעבודות הוידאו של כסלו המוצגות במוזיאון.

וידאו חמוד של רועי מנחם מרקוביץ’ “אפקט” המתייחס למרחב האורבני בו הוא מוצג – אימת הפסאז’ים – המקום בו הפרובינציה האורבנית הישראלית קפאה מלכת אי שם בשנות השמונים! קומדיית אימה אילמת.

פסאז’ סינמטק

וידאו בארבעה ערוצים של עמית ברלוביץ’ – סרט שנע בין הפקת אופנה מסוגננת לבין תרגיל בעריכה מעניין למדי. עדיין לא החלטתי מה דעתי הסופית לגבי העבודה הזו. בנוסף, The Kitty Genovese של תאי שני – הקולנוע של הפריקים והסוטים, מפגש הרוקיסטים והשרוטים (הומאז’ שלי). במעברים ובמדרגות – סדרת רישומי ענק בגרפיט של רועי חפץ (שגם הוצגו כחלק מפרויקט הסיום של התואר השני שלו בבצלאל במתחם “התחנה” לפני מספר חודשים). פורטרטים של דמויות אבודות, תקועות בילדות שלא נסתיימה.

שער העיר

כשאני הגעתי המקום היה עטוף בדוק של שקט ורוגע שעמד בניגוד מוחלט לצביון המאיים שיש למקום בלילה באופן רגיל.

המיצב-שאריות-המיצג של פיל וגליה קולקטיב – “אנדרטה לפשעי העתיד של הקפיטליזם” ברחבת בית העירייה המפלצתי שבנייתו מעולם לא הושלמה. חלקי יאכטות לבנים, מרשימים וענקיים, ניצבים בסימטריה מושלמת, מצדיעים למפלצת בטון וברזל מאיימת – “הרייכסטאג של הרצליה”.

ה”חבצלות” של שחר יהלום צפות בשלווה סטואית באגני המים המיועדים של הבניין. עבודה מהממת ביופייה, שחושפת את העדינות הפואטית המפתיעה שיכולה להיות בזיווג בין שלדים מתכתיים חשופים וחתיכות קלקר צפות על מים. אני עוקבת כבר מזה זמן אחרי העבודה של האמנית הזו (במקביל לביאנלה היא הציגה תערוכת יחיד מכשפת בגלריה נגא, ועבודה נוספת שלה הוצגה גם ב-ARTLV), והיא מצליחה לרתק ולהקסים אותי כל פעם מחדש. ראויה לציון עבודת התאורה המדהימה שנעשתה באתר זה, כמו במוזיאון.

פסל השיש הלבן “נערה עם שיער ארוך” (1932) של דריו ויטרבו שנשלף מאוסף המוזיאון – שילוב בין קלאסה לקיטש. החיבור בינו לבין ההקרנה של עבודת הוידאו “ראשי תאורה” של ענת בן דוד על קיר הבטון החשוף סמוך עובד מעל ומעבר למצופה. הסטטיות הפאסיבית של גוף הנערה העירומה, מול התנועה המשורטטת מלאת היופי של הגוף ספק גברי-ספק נשי העירום גם הוא של בן דוד, פלוס מצע הקירות האפורים העירומים לגמרי גם הם (ושוב, תאורה מדויקת) יוצרים רגע בלתי נשכח. תחרות צמודה עם “החבצלות” של יהלום.

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

לראשונה ראיתי את המוזיאון חשוך. אווירת א”ש לילה קשה. מסך של רוגע ירד על המוזיאון. היצירה המוזיקלית In Alpha Mood של עמי שביט (שפותחה על פי שיטות הביו-פידבק ונועדה לביא איזון גופני ונפשי למאזין) הבוקעת מהרמקולים, רק מעצימה את תחושת השלווה הניו אייג’ית ששוררת בכל החללים, אפילו נמנום עם חיוך משועשע שמלווה את הביקור במוזיאון הלילי.

בחזרה לרחוב

סדרת הספורטאיות של בן לם – צילומי שחור לבן של ספורטאיות בשעת מעשה המוצגת ברחוב סוקולוב. לם, צלם אופנה, מחלץ מן הספורטאיות רגע של הוד והדר – של גוף מסותת, של תנועה מושלמת. הצבת הסדרה על גבי שלטי חוצות היא הברקה שמשחקת עם הגבול שבין טוהר הספורט למסחריות האופנה.

בדרך למוזיאון, נקלעתי לתחרות הברייקדאנס הארצית של “אורבן הרצליה” בפסז’ אגד בתחנה המרכזית. הילדים שם רציניים, I can tell you that. חוויתי פלאשבאק חזק לברונקס באייטיז למרות שמעולם לא הייתי שם. אווירת פאן לא נורמלי מעורבבת חזק בריח זיעה, אפרו וטסטוסטרון של נערים מתבגרים.

המיצג “לוחם עדין” בפסאז’ “לב העיר”. האם אי פעם דמיינתם את תנועות ההכוונה העצבניות, את הפעולה הנמרצת בתנועה, או אולי את המרדף שעורך/ת שוטר/ת אחר חשוד, כמופע מחול מרהיב ומלא דרמה? שלי פלמון חושבת כמוני.

תקלוטים שעשו כיף – פיל וגליה קולקטיב, ענת בן דוד (במעין תקלוט-הופעה), אנה מפאקוטק, דני בר, רנו דיק.

שיחות הזויות עם אנשים שאינם יודעים לשאול.

ומפיק בפועל אחד בשם איל ממש גרוע. אבל ממש.

סט צילומים מהביאנלה ניתן למצוא בפליקר שלי.

הרצליה 2009
הביאנלה השנייה לאמנות עכשווית
מרכז העיר הרצליה חול המועד סוכות תש”ע, 3-10 אוקטובר
18:00-24:00

הרצליה 2009 – פתיחת הביאנלה

October 4, 2009 - Leave a Response

מיצג האופנה של אבינת גוטסמן - הביאנלה בהרצליה 2009

17:30 – התרגשות גדולה. הכנות של הרגע האחרון. באולם חם כמו בסאונה.

17:50 – האנשים הראשונים מתחילים להגיע … אלו הם סיורי ה-preview למוזמנים. אווירה חגיגית. אחרי יום שלם של ציפייה, זה הזמן להכניס להילוך ראשון, להיכנס לעניינים במלוא המרץ ולהתחיל בהדרכה. אני מרוצה מאד!

20:20 – הרבה מבקרים מגיעים לאולם. כיף לראות חלק מהם שולפים קטלוגים מ”המעמד” (רהיט ספרייה קינטי בעיצוב יוני גולד ורעות עירון) ומעלעלים בהם בעניין, תוך ניצול נוחות המושב המשולב ברהיט זה. לעומת זאת, אני נחרדת לראות אנשים שמוציאים את התקליטים מהאוסף של דני גל ממקומם על הקיר. צריך להעיר להם. כל הזמן. כמעט הלך לי הקול. לא קל, לא קל.

21:40 – יוצאת לאוויר העולם אחרי 4 שעות של עבודה מאתגרת – 5 הדרכות בערב אחד. למרות כל הקשיים, היה כיף חיים! הייתי עושה זאת שוב. ושוב. האמת שאני אכן עושה זאת שוב. עוד 6 פעמים.

21:45 – במת הדיג’ייז בפסאז’ “לב העיר” (סוקולוב 22) – הצמד Luz de Casa מתקלטים. הצד הנשי של הצמד (סווטה) מספק סחורה הרבה יותר לוהטת, גם מוזיקלית וגם פוטוגנית.

22:30 – מיצג האופנה של אבינת גוטסמן בחזית בוטיק שרה’לה (סוקולוב 59). מספר דוגמניות חובבות הלבושות בשמלות סריג מעוצבות בקו מודרניסטי (צורות גיאומטריות, שלושה צבעי בסיס) עושות בהנאה פוזות למצלמות של העוברים והשבים. כל זאת למקצבו של תוף בודד מיטיב לכת. הן נהנו להצטלם ואני נהניתי לצלם.

23:00 – על הקיר החיצוני של פסאז’ רובין מוקרנת בלופ תצוגת אופנה של קולקציית סתיו-חורף 2009/10 של Lanvin בעיצוב אלבר אלבז, בליווי מוזיקה אלקטרונית שמנוגנת באתר. אני מתרשמת מהשילוב שנוצר בין ההוט קוטור בממדי ענק ובין המרחב העירוני-ישן, וממשיכה הלאה.

23:30 – כנראה שיח”צנתי יותר מידי טוב את הפרויקט של אוהד מטלון בתערוכה. חזרתי לאולם במחשבה לקחת לעצמי אחד מן הצילומים שבטוח יישארו, אבל חיכתה לי הפתעה. מתחת לכל צילום ישב כבר מישהו שסימן עליו בעלות, פרט לאחד מהם (אותו אימצתי בשמחה אני). כך נוצר שלא במתכוון מיצב אמנותי מפתיע שהרחיב את הפרויקט הראשוני של אוהד. כולנו המתנו בסבלנות רבה לשעה 23:59, אז יכולנו להסיר אחר כבוד את הנעצים ולהוריד מן הקיר במו ידינו עבודת אמנות אמיתית שהיא בטייק-אוואי. קוראים לצילום החדש שבבעלותי: “הצבה מספר 7 16:36 רחוב 1274 ת”א”. אכן כמו שאמר אוהד: “הקיר התחיל בריק, ונגמר בריק”.

ניתן לעקוב אחר הפרוייקט של אוהד מטלון בביאנלה באתר שלו.

24:05 – כבר פוסעת בדרך לאוטו. היה מעניין מאד בד’ אמות האולם שלי (“לב העיר”), גם לי וגם לקהל. לא הספקתי לראות הרבה מעבר לכך, אבל היי, יש עוד שבוע שלם! :)

סט צילומים מתעדכן מהביאנלה ניתן למצוא בפליקר שלי.

אתר הביאנלה

לוח הופעות מפורט

מפת אתרי הביאנלה

הרצליה 2009
הביאנלה השנייה לאמנות עכשווית
מרכז העיר הרצליה חול המועד סוכות תש”ע, 3-10 אוקטובר
18:00-24:00

הרצליה 2009 – הצצה למתחם “לב העיר” לקראת הפתיחה

October 1, 2009 - Leave a Response

מתוך אוסף הגרפוטק הישראלי

לאחר שראיתי את ההצבה היום, אני חייבת לציין שארכיון התקליטים ההיסטוריים של דני גל מרשים בגודלו ויופיו – קולאז’ צבעוני של “אובייקטים של סאונד”, כפי שדני גל ואנוכי כינינו אותם בשיחה בינינו. החיבור בין קיר זה לבין הקיר הסמוך לו, עליו נמצא אוסף ססגוני של עבודות מהגרפוטק הישראלי (ספריה להשאלת הדפסים מקוריים של אמנים ישראלים מכל הזמנים) עובד מצוין. יותר מכך, הדימיון הויזואלי המדהים בין שני הקירות, היופי הפלסטי המהפנט של שני האוספים (משטחי צבע, גיאומטריה נקייה, קוים מודרניסטיים נוקשים), רק מבליט את ההשתקה של אותם “אובייקטים של סאונד”, אותם תקליטים מויניל שמבקשים, אפילו זועקים, להישמע, אבל כאן הם מתפקדים כפריט אספני, ארטיפקט קישוטי בלבד, סמל וחלק בלתי נפרד מתרבות הפופ, שהפונקציונליות שלו אבדה כבר מזמן.

אני סבורה כי העבודה “מעמד” של רעות עירון ויוני גולד, מעין רהיט ספרייה קינטי שכולל קטלוגים ומגזינים של אמנות ישראלית מכל הזמנים, יתחבר יפה מאד לשני האוספים לעיל, על גבי אותם צירים רעיוניים של: אוסף, ארכיון, נבירה ותיעוד של העבר (היסטורי, תרבותי וכולי), אובייקט שהוא גם מדיום (שמבקש להשמיע, או להראות במקרה של הקטלוגים, את התוכן שנצרב בו), וכמובן עימות בלתי נמנע בין עטיפה לתוכן.

ומעניין לעניין באותו עניין: משיחה עם אוהד מטלון, הפרוייקט שלו – “היום” – תערוכת צילומים שתיפתח כל יום מחדש בקירות חשופים ותסתיים בחלוקת העבודות לקהל הרחב עם סגירת האולם, נשמע כמו מהלך מסקרן.

בכל אחד מימי התערוכה אוהד יצלם וילקט דימויים, אותם ישלח “מהשטח” באימייל אל מחשב באולם “לב העיר”, שם מדפסות גדולות ידפיסו אותן על נייר צילום איכותי (“בדיוק אותו נייר צילום שאני משתמש בו לעבודות שנמכרות ב-4000$”), והן תיתלנה לאחר כבוד על הקירות על פי הוראות תלייה שיצרף אליהן אוהד. הדגש הוא על המיידיות של הדימוי, האינטואיטיביות, ללא תיווך או פרספקטיבה. אין פילטר, אין מנהלי מוזיאונים, הדימוי עובר כמו שהוא ללא אוצרים ועוצרים למיניהם, שמפלטרים, ממיינים, מדרגים – מה טוב, מה פחות טוב, ולמה אין בכלל מקום. אז “נכון שיהיו צילומים גרועים, שהעבודה הזו מכילה כשלון מובנה מראש מעצם המיידיות שלה”, כפי שאמר אוהד, אך זוהי חגיגה של עבודת האמנות כמו שהיא, גם היא לא הכי טובה בעולם. פלוס, זוהי הזדמנות פז עבור אנשים שידם אינה משגת עבודת אמנות במחירים המקובלים בשוק, לצאת עם עבודת אמנות מקורית של צלם ישראלי צעיר ומצליח בידיים – מזכרת מהביאנלה.

גם כאן יתקבל קולאז’ צבעוני של דימויים מגוונים, מעין מסמך תיעודי, “סיפורו של יום” ניתן לומר. על הקיר נראה את ההווה שהפך כל כך מהר לעבר, רגעים חיים שהפכו ביעף לאוסף מזכרות סטטיות.

ניתן לעקוב אחר הפרוייקט של אוהד מטלון בביאנלה באתר שלו.

סט צילומים מתעדכן מהביאנלה ניתן למצוא בפליקר שלי.

אתר הביאנלה

לוח הופעות מפורט

מפת אתרי הביאנלה

הרצליה 2009
הביאנלה השנייה לאמנות עכשווית
מרכז העיר הרצליה חול המועד סוכות תש”ע, 3-10 אוקטובר
18:00-24:00

סיורים מודרכים בביאנלה לאמנות עכשווית – הרצליה 2009

September 30, 2009 - Leave a Response

הרצליה 2009

התערוכה “גברים בשמש” במוזיאון הרצליה הסתיימה זה מכבר. התגעגעתם? אל דאגה!

אני מעבירה סיורים מודרכים לקהל הרחב במסגרת הביאנלה השנייה לאמנות עכשווית – הרצליה 2009. הביאנלה תתרחש במתכונת לילית בחול המועד סוכות בין התאריכים 3-8/10 וכן ב-10/10 (כלומר, כל יום פרט ליום שישי).

הסיורים בהדרכתי יתקיימו בשעות 18:00, 19:00, 20:00, 21:00 באולם “לב העיר”, אחד ממוקדי הביאנלה. המתחם נמצא בשדרות בן גוריון 2, פינת רחוב בר אילן (הרצליה כמובן).

זהו שבוע חגיגי במיוחד שבו תתקיימנה כל ערב 4 הדרכות! מה שאומר מספר לא קטן של הזדמנויות ליהנות בחברתי ויותר חשוב – ללמוד עוד קצת על אמנות עכשווית “כיפית ומגניבה”, ועל כך בהמשך.

הביאנלה כוללת 23 אתרים באזור מרכז הרצליה (כיכרות, פסאז’ים ושלטי חוצות על ציר הרחובות סוקולוב-בן גוריון), כולל מתחם שער העיר, אולם לב העיר, משכן האמנים, בית האנסמבל, גלריות מקומיות וכמובן מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.

משתתפים בביאנלה כ-50 יוצרים ואמנים ישראלים (חלקם חיים ופועלים בחו”ל), ואלה שמות:

אלבר אלבז, בני אפרת, ענת בן דוד, איתן בן-משה, גיורא ברגל, עמית ברלוביץ’, אבינת גוטסמן, נועה גיניגר, דני גל, אסף גרובר, אוסף הגרפוטק הישראלי, יעל דוידס, יצחק דנציגר, דריו ויטרבו, יובל חי, רועי חפץ, שחר יהלום, נבט יצחק, ליטל לב כהן, שחר כסלו, הילה לביב, דנה לב לבנת, אורי להב ועופר לופט, דוד ליסקה, בן לם, ירון לפיד, שגית מזמר, אוהד מטלון, רועי מנחם מרקוביץ’, דן משה, כריסטיאן נאיוקס, ניר עברון, רעות עירון ויונתן גולד, אבי פטימר, שלי פלמון, ליאור צ’רבינסקי, בועז קדמן, פיל וגליה קולקטיב, אריאל קן, עומר קריגר, קרן אספיס ויעל ברגשטיין, אדם רבינוביץ’, הלל רומן, גלעד רטמן, עמי שביט, טל שטרן, תאי שני.

אוצרי הביאנלה הינם עורכי המגזין “פיקניק” – מגזין אמנות המוקדש לתרבות חזותית. המוטו שלהם, כפי שאמרה בשיחה אחת מהחברות בצוות האוצרים, הוא: “להחזיר את השליטה לדימוי”. ובהרחבה: אמנם האמנות תמיד תתקיים לצידו של הטקסט, אך עולם האמנות נוטה לשכוח לעתים קרובות את השתייכותו האינהרנטית לעולם הוויזואלי ונופל לתוך הסחרחרת של המלל. בסופו של דבר, טענה הבחורה מ”פיקניק”, העבודה חייבת לדבר בעד עצמה – באמצעות הויזואליות שלה – להיות מעניינת, מחדשת, מלמדת, מצחיקה וכולי.

אבל מי קובע איזו עבודה “עושה את העבודה”? כמובן שבחירת היצירות שתוצגנה בביאנלה נעשתה מתוך הפרספקטיבה של צוות האוצרים, על פי קריטריונים של טעם אישי בלבד. בשורה התחתונה זה מסתכם ב”מה יפה ומעניין בעיניהם”, וזה הכל. על כן, מי שמכיר את המגזין ואת הנפשות הפועלות, כבר יודע למה עליו לצפות.

מספר נושאים מעניינים נוספים שעמדו על האג’נדה האוצרותית על פי פרשנות חופשית שלי לנאמר, הינם:

המקומות שבהם אמנות ותרבות הצריכה ההמונית נפגשות. בנקודות החיכוך הללו ניתן למצוא דיסציפלינות כמו עיצוב, איור, אופנה ומוזיקה. בהקשר הזה ניתן גם לציין את העימות הבלתי נמנע בין אריזה/צורה ותוכן.

מבט מחודש על תולדות האמנות הישראלית שמשכתב את הנראטיב הקאנוני המקומי ומכניס לתוך הגדר של “מה נחשב כאמנות” גם אמנים, ובעיקר עבודות, שלאורך השנים הוצאו מחוץ לתחומה. כך למשל עבודות שנעות על הגבול בין מופשט גיאומטרי לגרפיקה, צילומים שהם ספק אמנותיים ספק מסחריים וכן עבודות סאונד, כולן מקבלות כאן לגיטימציה אמנותית מלאה.

חקר העבר, נבירה בארכיונים, עיסוק בארכיאולוגיה כפרקטיקה בפני עצמה וגם כאמצעי ללמידה ובירור מחדש של תחומים אחרים – ארכיאולוגיה של ידע, היסטוריה, תרבות ועוד. לעתים המחקר הרטרוספקטיבי מסתיים במתן הצעה חלופית לנרטיב האונטולוגי המקובל לגבי אותו מושא הבדיקה.

ראיתי כבר חלק מן העבודות שתוצגנה, והן אכן יפות ומעניינות, כפי שהבטיחו האוצרים, בדרכן המגניבה יש לומר. כמו כן, מהיכרות קודמת עם יצירתם של חלק מהאמנים המשתתפים, שימו לב למופיעים ברשימה הבאה: פיל וגליה קולקטיב, יצחק דנציגר, דני גל, שחר יהלום, אוסף הגרפוטק הישראלי, איתן בן-משה, אוהד מטלון, בן לם (זוהי רשימה דינמית שתתעדכן בהמשך).

צפו להרבה עבודות וידאו, מיצג, מיצב, פיסול, סאונד ועוד, בנוסף לשלל אירועים, מצעדים, הופעות וסטים של די.ג’ייז לוהטים. (כמעט) הכל חיני-חינם!

סט צילומים מתעדכן מהביאנלה ניתן למצוא בפליקר שלי.

אתר הביאנלה

לוח הופעות מפורט

מפת אתרי הביאנלה

הרצליה 2009
הביאנלה השנייה לאמנות עכשווית
מרכז העיר הרצליה חול המועד סוכות תש”ע, 3-10 אוקטובר
18:00-24:00

לא אוצרת באדום :)

September 23, 2009 - Leave a Response

מבט על אחד מקירות התערוכה  (צילום: טל הורוביץ)

אני עובדת בגלריה דולינגר (בנוסף להיותי מדריכת סיורים במוזיאון הרצליה). בימים אלו מוצגת אצלנו במפלס התחתון תערוכה מאוסף אמני הגלריה באוצרותי.

בנוסף לחשיפת מיטב היצירה של אמני הגלריה, ניתן למצוא בתערוכה זו קו של התפתחות הדרגתית בין העבודות לצד הקשרים ויזואליים, צורניים, תוכניים ותמטיים מעניינים (גם בין העבודות וגם בין תת קבוצות של עבודות), הנפרשים לאורכו ולרוחבו של החלל.

מן המינורי ועד לעמוס לעייפה, משחור לבן ועד לצבעוני רועש, מן הרטרוספקטיבי ועד לקיטש, העבודות נוגעות בנושאים כמו צייד (של אובייקט ושל דימוי), השאריות שנותרו בשטח מאותו צייד (ועימן המנוחה שאחרי), תנועה לעומת קיפאון, הריאליסטי (“האמיתי”) לעומת הבארוקי (“המזוייף”) ועוד. הרבה עיניים וידיים, יש שם בתערוכה :)

התערוכה כוללת בעיקר עבודות ציור וצילום. בין האמנים המשתתפים (לפי סדר הא’-ב’): עילית אזולאי, ליאב מזרחי, ענבל ניסים, סימון קולינס, גיא שהם ויגאל שם טוב.

בנוסף לתערוכה זו, מוצג בקומת הכניסה של הגלריה המיצב המרשים והחד-פעמי של וולפגאנג פלאד, אמן גרמני שהפך את חלל הגלריה לסטודיו הפרטי שלו בשבועיים שקדמו לפתיחת התערוכה. פלאד בנה מיצב site specific (עשוי מעץ גולמי, ענפים ועיסת נייר) המהווה את תגובתו לחלל הגלריה התל אביבית.

ספק שלד של דינוזאור הנלקח ממוזיאון הטבע, או מונומנט פוסט-מודרני המצדיע לתנועת הקיימות, מיצב זה נראה כישות ביולוגית אמורפית בעלת חיים ותנועה פנימית משל עצמה, גם בחלל וגם בזמן.

סט צילומים המתעדים את התערוכות המוצגות כעת בגלריה ניתן למצוא ב פליקר שלי. אבל בואו לבקר מתישהו בגלריה. תכל’ס אין כמו מראה עיניים בלתי אמצעי!

אתם גם יכולים לבקר בעמוד של גלריה דולינגר, או בעמוד שלי בפייסבוק.

וולפגאנג פלאד, מיצב
תערוכה מאוסף אמני הגלריה
03.09.09-08.10.09
גלריה דולינגר
י.ל.פרץ 15 תל אביב
שני-חמישי – 11:00-18:00
שישי – 11:00-14:00

שיק שק שוק

August 24, 2009 - Leave a Response

עבודה מאת שרון פדידה

ביום שבת, אחרי שסיימתי להעביר את הסיור במוזיאון הרצליה, שמתי פעמיי לעבר “עונת המלפפונים” – אירוע אמנות חד-יומי שהתקיים בשוק הכרמל. למרות החום הכבד והמעיק היה קליל ואוורירי, אולי יתר על המידה. לא היה מזיק קצת יותר בשר על השלד הרזה של האירוע הזה.

כמו כן, מידת התאמתן או לחילופין – הרעיון שעמד מאחורי מספר קטן מן העבודות, היו לוקים בחסר. עם זאת, מרביתן של העבודות היה מוצלח בהקשר הספציפי הזה (חלק עשו זאת מן האספקט של ההיטמעות עם הסביבה ובחומרים המאפינים אותה, אחרים הפנימו בעבודתם את כללי המסחר תחת קונבנציות תרבותיות ספציפיות המאפיינות את השוק – “כללי הבאסטה”). השאירו טעם טוב: להלי פרילינג, הרן מנדל, טלי קרן, טמיר ליכטנברג, רעי דישון ושי עיד אלוני, אם לנקוב בשמות. פלוס, תרמו לעניין כתמי הצבע הנוזליים שפוזרו על תוואי ההליכה לאורך השוק. אלו יצרו צורות מופשטות מעניינות שהוסיפו רובד מוצלח לניסיון הכנסת השוק לקונטקסט אמנותי.

אם כן, נהניתי מהאווירה המשוחררת והחד פעמית (שנגזרו ממימוש רעיון החייאת השוק השומם בשבת). היה כיף לראות את שוחרי האירוע הלא מעטים שהסתובבו מסוקרנים כמוני לאורכו של השוק, חלקם “קונים” שמחפשים בכוח “דיבור” עם “המוכרים” (במקרה זה, האמנים), ולפגוש בטיפוסים הצבעוניים שייחודיים לשוק הכרמל, ואף יום קניות במקום אינו שלם בלעדיהם. הגדילה לעשות אישה מבוגרת אחת, תושבת המקום כפי הנראה, שצעקה לפתע בזמן המיצג של עוז מלול: “משתמטים כולכם! לכווו לעשות צבא!”. בתגובה צעק לה מישהו מהקהל בנונשלאנטיות: “עכשיו את חלק מהמיצג”. צודק.

בעיקר נהניתי מהצורך לתור באופן עצמאי אחרי העבודות ומניסיונות הניחוש שהעליתי ביני לבין עצמי לגבי מה שראיתי מסביבי (מי עשה מה, איפה מסתתרת עוד עבודת אמנות בג’ונגל הבאסטות שמסביב, ומהתהייה שעלתה בי לעתים קרובות “האם מדובר בעבודה של אחד האמנים, או בעוד חלק אינטגרלי מהווית השוק”). עדיין, לא היה מזיק לחלק איזשהו מקרא מפה לצורך גיבוי. עד עכשיו אין לי מושג היכן הוצגו עבודותיהם של כמה מן האמנים המשתתפים שרציתי לראות (פיליפ רנצר ואורלי סבר, למשל).

בניגוד לדעות האחרות ששמעתי, היה לטעמי אירוע נחמד ומוצלח, אך טעון כמה שיפורים בנוסף לדיאטת השמנה מבוקרת. פלוס, לא היה מזיק לבקש מהעירייה לטפל במפגע הביוב המצחין (חלק מהאווירה “האותנטית” אני מניחה, אבל יש גבול לכל תעלול).

עכשיו, אני חייבת לסטות לרגע מן הסקירה האמנותית ולציין נקודה שצרמה לי. באחת הפינות שכב לו הומלס בין מדפי באסטה על “מיטה” שאלתר לעצמו ממזרן עבש, כשמידי פעם הוא התרומם מעליה וזז לצדדים. פעמיים שמעתי נשים שונות שחלפו בצומת הזו, הביטו בסקרנות לעברו, תוהות האם מדובר בעוד עבודה (מיצג למשל?) אך לפתע כשהבינו במה מדובר (מיצג מן החיים?), פטרו את העניין באדישות מהולה באכזבה: “אה, זה סתם הומלס..”, והמשיכו הלאה בדרכן “האמנותית”, כאילו כלום לא קרה כאן הרגע.

סט צילומים המתעדים את האירוע ניתן למצוא בפליקר שלי.

עדכון:
פירות הליצ’י המאירים של להלי פרילינג נראים קצת פחות חדשניים וזוהרים עכשיו, לאחר שנתקלתי בעבודה של האמנית ההולנדית Magali Reus שהוצגה בגלריה דרום עוד בשלהי 2008. אגב, להלי פרילינג ובן זוגה שרון פדידה (שעבודתו המיכנית מוצגת בתמונה ממש כאן למעלה) הציגו גם הם תערוכה זוגית משותפת בדיוק באותו מקום, אבל מספר חודשים לאחר מכן.

“עונת המלפפונים”
אירוע אמנות בשוק הכרמל
יום שבת, 22 לאוגוסט 2009
מ-14:00 בצהריים עד רדת החשיכה

תחרות צילום מונוכרומטי באתר Tate Liverpool

August 16, 2009 - One Response

צילום מאת טלי לכיש באתר מוזיאון טייט ליברפול

אני משתתפת בתחרות שעורך Tate Liverpool במקביל וכחלק מתערוכת Colour Chart: Reinventing Colour, 1950 to Today המוצגת בימים אלו במוזיאון. אפשר לצפות בצילומים נוספים מבית היוצר שלי כאן.

כמישהי שעיסוקה הוא באמנות ובתערוכות בכלל, ובאספקט התיווך שלהן בפרט, מצאתי עניין במיזם האינטראקטיבי שערך מוזיאון Tate Liverpool (ביחד עם אתר שיתוף התצלומים – Flickr), וכאמור, אף השתתפתי בו בעצמי. כפי שניתן לצפות, התוצאה ססגונית (“חגיגה של צבע לעיניים”), אך גם מעוררת שאלות על האספקט המדעי של צבעים מחד (כתוצר של אופן שבירת קרני האור, הנגזר באופן מוחלט מתוך חוקי הטבע המכונים “חוקי הפיזיקה”), ועל האספקט התרבותי שלהם מאידך (אפשר אף לדבר על “סמיוטיקה של צבעים” – פלטת הצבעים כמערך של סימנים בעלי פרשנות משתנה הנקבעת על פי הקשר תרבותי).

בהקשר זה של התחרות צריך לציין שבמוזיאוני TATE תמיד קורה משהו מעניין – תערוכה, הרצאה או אירוע רב תחומי. בנוסף לאתר מרשים, כיפי ונוח לשימוש שמרימים שם עבור כל פרויקט, הם מזמינים את הקהל הרחב לקחת חלק בפעילויות סביב נושאי התערוכות המוצגות. ברור כי בראש ובראשונה יש כאן רצון לעורר מודעות ולהביא לפרסום יעיל ומזמין של התערוכה. אך מעבר לכך, הבחירה ליצור ערוץ ייעודי למעורבות אקטיבית של הקהל בתכני התערוכה באופן פשוט, אלגנטי ומעודד יצירתיות, כמו בדוגמא שמספקת תערוכה זו, מעוררת הערכה.

באופן כזה, הדידקטיות האנכרוניסטית המתאפיינת בחד כיווניות מובהקת, מוחלפת בשיטה דו כיוונית; מוסד האמנות פורש בפני הצופה דימויים, טקסטים ועזרים הסברתיים נלווים, אך בנוסף לכל אלה הוא גם שולף טריגר שמפעיל אצל הסובייקט גירוי יצירתי, עניין בתכנים המוצגים והפנמתם לתוך מעשה יצירה משל עצמו. אולי בסופו של דבר אותו סובייקט אנונימי יהפוך אף הוא לאחד מ”אמני התערוכה” וייטמע באופן מוחלט, במובן החיובי של המילה, בחוויה הכוללת שמציעה התערוכה.

מבלי להיכנס כאן להקשרים רחבים יותר, כמו דיון על אופיה של פלטפורמת האינטרנט שמאפשר להוציא לפועל תעלול שכזה בקלות רבה, או ניתוח מעמיק של הסדר הישן הבא לידי ביטוי בהיררכיות מוסד-אמנים-קהל (והערעור של יסודותיו), אפשר לומר כי חוויה מוזיאלית זו יכולה להיחשב אולי כחווית “צריכת האמנות” האולטימטיבית שיכולה להציע תערוכה עכשווית לקהל הרחב. על אחת וכמה וכמה כשמדובר בקהל “גלובלי”, ששמע על התערוכה, מתעניין במה שיש לה להציע, אך אינו יכול להגיע אליה פיזית.

גברים בשמש

June 13, 2009 - Leave a Response

דוראר בכרי, ללא כותרת, 2008
שבת בבוקר, יום יפה. אז למה שלא תבואו למוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ותיהנו מסיור בהדרכתי בתערוכות המתחלפות?

אני מעבירה סיורים מודרכים מטעם המוזיאון. והפעם: “גברים בשמש“, התערוכה המרכזית ושני גופי עבודות נוספים.

“גברים בשמש” – תערוכת אמנות פלסטינית עכשווית של יוצרים החיים ופועלים בישראל. זוהי התערוכה המרכזית המוצגת כעת במוזיאון, והיא משתרעת על מרבית החללים בו. אמנים משתתפים: עבד עבאדי, אוסמה סעיד, אסד עזי, איברהים נובאני, עאסם אבו שקרה, מיכאל חלאק, דוראר בכרי, ראני זהראוי, ראפת חטאב, פהד חלבי, עלא פרחאת, סכנדר קובטי, רביע בוכארי. אוצרים: טל בן צבי וחנא פרח-כפר בירעים

גרגור שניידר – תצלומים, פסלים ועבודות וידיאו מהפרויקט “Haus u r”, אוצר: אורי דסאו

אי ווי ווי – “אגדה”, סרט תיעודי, חלק מפרויקט אותו יצר עבור הדוקומנטה בקאסל, 2007, אוצרת: דליה לוין

באמצעות העבודות המוצגות ננסה לראות את הדברים מנקודת מבט חדשה – בין אם מדובר במציאות הפוליטית המקומית או בבית הבורגני המהוגן שבכמותו רובנו מתגוררים. בתום הסיור, יתכן ולמושגים כמו “זהות”, “בית” ו”גוף” (וכן לאופי הקשרים ביניהם), תיווצר עבורכם משמעות שונה.

הסיורים יוצאים מחלל הכניסה למוזיאון, וההשתתפות בהם היא ללא תשלום נוסף (עלות הסיור כלולה בדמי הכניסה).

אז ניפגש בימי שבת, בשעה 12:00 בדיוק, בתאריכים:
12.09.09 , 05.09.09 , 22.08.09 , 08.08.09 , 18.07.09 , 04.07.09 , 20.06.09
משך הסיור כשעה.

עדכון:
האמן איי ווי ווי הותקף על ידי המשטרה הסינית במהלך חודש אוגוסט. בעקבות פגיעת ראש שכנראה נגרמה לו כתוצאה מן התקיפה, נותח לאחרונה בבית חולים במינכן (אבל לרגע לא הפסיק לעדכן את הטוויטר, גם ממיטת חוליו. אכן סוג של פגיעה מוחית :)).

עקבות הזמן

March 7, 2009 - Leave a Response

מיכל שמיר, מתוך הסדרה נאסף
שבת בבוקר, יום יפה. אז למה שלא תבואו למוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ותיהנו מסיור בהדרכתי בתערוכות המתחלפות?

אני מעבירה סיורים מודרכים מטעם המוזיאון. והפעם: “עקבות הזמן“, תערוכה המורכבת משבעה גופי עבודות. יש לשים לב, כי לא מדובר בתערוכה קבוצתית אחת גדולה, אלא במקבץ של מיני-תערוכות יחיד, שנכרכו כולן יחדיו תחת הכותרת “עקבות של זמן”. כותרת זו מרמזת כי אין מדובר בבחירה שרירותית של אמנים לתצוגה, אלא בעבודות שיש ביניהן קווים משיקים. על כן, במהלך הסיור נוכל להבחין במוטיבים מסוימים החוזרים על עצמם בעבודותיהם של האמנים, מי יותר ומי פחות. נושאים כגון הזמן שחולף (ובעקבותיו היופי שנמוג לעד), מוות וזיכרון עוברים כחוט השני בין עבודותיהם של כל האמנים המשתתפים.

הסיורים יוצאים מחלל הכניסה למוזיאון, וההשתתפות בהם היא ללא תשלום נוסף (עלות הסיור כלולה בדמי הכניסה).

אז ניפגש בימי שבת, בשעה 12:00 בדיוק, בתאריכים:
21.03.09 , 04.04.09 , 11.04.09 , 18.04.09 , 25.04.09 , 02.05.09 , 16.05.09
משך הסיור כשעה.

רשימת האמנים
פולקר מרץ, “קפקא בישראל”, מיצב, 2009, אוצרת: דליה לוין
מיכל שמיר, “נאסף”, סריקות, 2008, “ללא כותרת”, וידיאו, 2009, אוצרת: רותי דירקטור
אוסקר מוניוז, “זמן טרום זיכרון”, אוצרים: חוזה רוקה וגילה לימון
פיטר בוגנהאוט, “The Blind Leading The Blind”, מיצב, 2008
ציבי גבע, “אינאיך הלאה”, Blinds, 1993 | קיר, 2009, אוצרת: הדס מאור
סטיב מקווין, “Deadpan”, מיצב וידיאו, 1997, אוצרת: דליה לוין
עמית ברלוביץ’, “ציפורים מס’ 1-5″, תצלומים, 2008, אוצרת: דליה לוין