
תחילת נובמבר. חמישי בערב. שוב ההתלבטות לאיזו פתיחות להגיע הפעם, אם בכלל… אבל הסתקרנתי מספיק כדי לצאת מהבית ולהגיע לצפות במיצג של “Polar Bear Prostitute” (שגם ידועה בשם מיכל ריבלין) בצימר, פלוס – במרחק שתי דקות הליכה משם – נפתחה תערוכת הצילומים “פלא מאולף” של דניאלה הורבין בגלריה D&A, גם היא קשורה בדרכה בפנטזיות עצובות ובעלי חיים. אז כמו שאומרים, ובמקרה הזה נכון כפליים, שתי ציפורים במכה אחת.
ריבלין הציגה בחלל התצוגה בצימר, הקרוי “רווח נקי” תערוכה שכללה בעיקר וידאו וטקסט, בנוסף לעבודת מיצב סאונד אחת וכמובן מיצג שערכה בדמות “זונת הדוב הצפוני” – דמות שהיא עוטה על עצמה המורכבת מגוף של זונה וראש דב לבן, שותת מעט דם. הכלאה זו מאפשרת לפתח את הדיון בגוף החדש שנוצר אל עבר מספר כיוונים: הראשון והטריוויאלי שבהם מוביל ישירות ליצורים מן המיתולוגיה היוונית, שהיו שילוב של חצי אדם וחצי חיה (מינוטאור, קנטאור).
עוד כיוונים אפשריים: המבט המחפצן האוטומטי של צופה בגוף הזונה נתקל במחסום של עיני הדוב. דוב הקוטב היא חיה מרשימה ומעוררת הוד, מפעימה ביופי פרוותה הלבנה, מפחידה ומאיימת מחד, אך בעלת מבט אנושי ומחוות גוף מלאי רוך מאידך. כאן נותר ממנה רק ראש כרות, מנותק מגוף, שבעיניו מבט אובד. אותו ראש מחובר לגוף מתריס, פרובוקטיבי, מעושה ופלסטי. באמצעות חיבור לא טבעי זה הפלסטיות המלאכותית מתפרקת למשהו חי, טבעי, פצוע, המבקש מאיתנו חמלה ומבטל את ההמוני והמנוכר לטובת האישי והמרגש.
כמו כן, העובדה שאפשר להביט בריבלין כל כך מקרוב, שהיא מפתה אותנו בלבוש חושפני ומגרה להביט באיברי גופה המוחצנים, אך אינה יכולה להחזיר לנו מבט (בשל מסיכת הדוב שהיא עוטה) גם היא פתח לדיון נוסף. צופה בעל קוד מוסרי מסוים עשוי למצוא עצמו נבוך בתחילה. אך עם התובנה שהמבט הוא חד כיווני, הוא מתגבר על העכבות והבושה ו”מפר” את קוד ההתנהגות המקובל עליו בדרך כלל. לעומת זאת, היו צופים בעלי קודים מוסריים אחרים שנהגו בדיוק להיפך. מה שהביך אותם היה המיצג האמנותי המוזר, ולא הגוף הזנותי, שניצב כל כך קרוב אליהם.
אילמת, ניצבת בתנוחות שונות, לעתים אף נצמדת ליריעת הפרספקס כשאיבריה “מעוכים” על גבי חלון הראווה שהציבו עבורה, ביצעה ריבלין פעולה רפטטיבית של כתיבת טקסט על גביו. חשופה לגמרי למרחב הציבורי, “מוצגת לראווה” (גוף נשי חשוף בלבוש פרובוקטיבי), אפשר לומר, אך עדיין מופרדת ממנו, ניצבת בטוחה מאחורי אותו חלון (ומסכת הדוב), עסוקה בשלה. כך מימשה ריבלין את התצוגה (הדמות שהיא עוטה) בפעולה שהיא ביצעה במרחב (אופי הפעולה ואופן מימושה בתוך החלל והסביבה).
עבודות הווידאו של ריבלין תיעדו את פעילותה של “זונת הדוב הצפוני” בשלוש ערים בעולם: ונציה, ניו יורק וסן פרנסיסקו. עבודת הסאונד הוצבה במרכז החדר: זו היתה גבעת חול קטנה שבמרכזה חריץ (שדמיונה לוואגינה לא השתמע לשתי פנים), אשר בקעו ממנו קולות שירה בלחישות, שעל מנת לשמוע את תוכנן בבירור, נדרש הצופה להתכופף אל עבר הרצפה – ואז נשמעו המילים: “אני סולחת לך… עשית את הצעד הנכון..”
בהקשר הזה אני רוצה להוסיף כמה מילים על התערוכה של דניאלה הורבין אליה גם קפצנו באותו ערב. הורבין מציגה שתי סדרות תצלומים שנלקחו בשני מוסדות שונים: גן החיות והקרקס. למרות שמדובר בשתי סדרות שונות, התערוכה הקטנה והאינטימית יוצרת האחדה, חיובית, של שתי הסדרות לאחת – מהודקת, צורנית וגם תימטית. מן הסתם תרמו לכך גם ההעמדה האוצרותית, והבחירה בפורמט הדפסה ומסגור אחיד (וגם פשוט וקולע) לכל העבודות.
בתמונות שהורבין צילמה, מופיעות חיות כאובייקט ספקטקל הנועד לשעשע ולרתק את הצופים, כשלעיתים לצידן מופיעים אנשים מחופשים (בקרקס, גם הם נמצאים שם כפרפורמנס חריג). הן יפות באופן נוגע ללב. לעתים היופי מיסך את תחושת הקדרות ששרתה בצילום, ופעמים אחרות (כמו בצילום כלב הים הקטן, הכמו מבקש במבטו ש”רק ייקחו אותו משם”) העצב פרץ את הקומפוזיציה האסתטית, המושלמת, שיצרה הורבין בצילומיה.
אבל מה שהפתיע אותי בעיקר הוא החיבור הלא מתוכנן בין התערוכה של הורבין למיצג של ריבלין, כאילו היתה כאן יד מכוונת נעלמה שאצרה באותו ערב מעין תערוכת-על באזור גן החשמל.

לריאיון עם מיכל ריבלין.
האתר של גלריית D&A.
תודה מיוחדת לצילה זלט על צילום הפרפורמנס של מיכל ריבלין.
מיכל ריבלין
התקופה האתית 1
אוצר: אורי דרומר
“רווח נקי” – חלל התצוגה בצימר (הגדוד העברי 5, תל אביב)
נובמבר 2009
דניאלה הורבין
“פלא מאולף”
אוצרת: דליה מרקוביץ’
D&A gallery
יהודה הלוי 57, תל אביב
נובמבר 2009








