מספר עבודות, אנשים ורגעים ראויים לציון:
אולם לב העיר
עמדת המחשב הפעילה, מדפסות הענק, הפעילות הבלתי נפסקת סביב המתחם של אוהד מטלון, בצירוף הייפ הולך ומתגבר, מגבירים את דרישת הקהל לקבל נתח מעבודות הצילום שמחולקות כל לילה עם סיום התערוכה. יש יותר ביקוש מהיצע, ועל כן התחרות על הצילומים גדולה ומייצרת כל ערב מעין מיצב/מיצג אמנותי-אנושי. בסופו של דבר, אני סבורה כי הפרויקט “היום” התאים מאד לרוח הביאנלה (שהיא אירוע אמנות המיועד להקהל הרחב, יש לזכור) – מכיוון שהוא נועד להתחכך בהמונים, להכניסם ל”סוד” היצירה של האמן שנשאר בפרטיות ד’ אמותיו בדרך כלל, אך במהדורת “אינסטנט” מהירה המיועדת לצריכה מיידית בגרסה מקוצרת וקלה לעיכול. ועדיין, למרות “הכשלון המובנה מראש”, מרבית הצילומים היו ברמ”ג – יפים, מהוקצעים, ולעתים – כמו ביום הראשון של הפרויקט – מלאי מעוף והשראה.
ניתן להתרשם מן הפרויקט של אוהד מטלון בביאנלה באתר שלו.
פסאז’ אפקט
העבודה של שחר כסלו “העלמה והמוות” – שלושה רובוטים המסרקים ללא הפסק פיאת שיער נשי ארוך – מחזה מושך ודוחה בו זמנית. תחושת האבסורד המפעים, הקינקיות המרהיבה נלווית גם לעבודות הוידאו של כסלו המוצגות במוזיאון.
וידאו חמוד של רועי מנחם מרקוביץ’ “אפקט” המתייחס למרחב האורבני בו הוא מוצג – אימת הפסאז’ים – המקום בו הפרובינציה האורבנית הישראלית קפאה מלכת אי שם בשנות השמונים! קומדיית אימה אילמת.
פסאז’ סינמטק
וידאו בארבעה ערוצים של עמית ברלוביץ’ – סרט שנע בין הפקת אופנה מסוגננת לבין תרגיל בעריכה מעניין למדי. עדיין לא החלטתי מה דעתי הסופית לגבי העבודה הזו. בנוסף, The Kitty Genovese של תאי שני – הקולנוע של הפריקים והסוטים, מפגש הרוקיסטים והשרוטים (הומאז’ שלי). במעברים ובמדרגות – סדרת רישומי ענק בגרפיט של רועי חפץ (שגם הוצגו כחלק מפרויקט הסיום של התואר השני שלו בבצלאל במתחם “התחנה” לפני מספר חודשים). פורטרטים של דמויות אבודות, תקועות בילדות שלא נסתיימה.
שער העיר
כשאני הגעתי המקום היה עטוף בדוק של שקט ורוגע שעמד בניגוד מוחלט לצביון המאיים שיש למקום בלילה באופן רגיל.
המיצב-שאריות-המיצג של פיל וגליה קולקטיב – “אנדרטה לפשעי העתיד של הקפיטליזם” ברחבת בית העירייה המפלצתי שבנייתו מעולם לא הושלמה. חלקי יאכטות לבנים, מרשימים וענקיים, ניצבים בסימטריה מושלמת, מצדיעים למפלצת בטון וברזל מאיימת – “הרייכסטאג של הרצליה”.
ה”חבצלות” של שחר יהלום צפות בשלווה סטואית באגני המים המיועדים של הבניין. עבודה מהממת ביופייה, שחושפת את העדינות הפואטית המפתיעה שיכולה להיות בזיווג בין שלדים מתכתיים חשופים וחתיכות קלקר צפות על מים. אני עוקבת כבר מזה זמן אחרי עבודתה של אמנית זו (במקביל לביאנלה היא הציגה תערוכת יחיד מכשפת בגלריה נגא, ועבודה נוספת שלה הוצגה גם ב-ARTLV), והיא מצליחה לרתק ולהקסים אותי כל פעם מחדש. ראויה לציון עבודת התאורה המדהימה שנעשתה באתר זה, כמו במוזיאון.
פסל השיש הלבן “נערה עם שיער ארוך” (1932) של דריו ויטרבו שנשלף מאוסף המוזיאון – שילוב בין קלאסה לקיטש. החיבור בינו לבין ההקרנה של עבודת הוידאו “ראשי תאורה” של ענת בן דוד על קיר הבטון החשוף סמוך עובד מעל ומעבר למצופה. הסטטיות הפאסיבית של גוף הנערה העירומה, מול התנועה המשורטטת מלאת היופי של הגוף ספק גברי-ספק נשי העירום גם הוא של בן דוד, על מצע הקירות האפורים העירומים לגמרי גם הם (ושוב, בליווי תאורה מדויקת) יוצרים רגע בלתי נשכח. תחרות צמודה עם “החבצלות” של יהלום.
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
לראשונה ראיתי את המוזיאון חשוך. אווירת א”ש לילה קשה. מסך של רוגע ירד על המוזיאון. היצירה המוזיקלית In Alpha Mood של עמי שביט (שפותחה על פי שיטות הביו-פידבק ונועדה לביא איזון גופני ונפשי למאזין) הבוקעת מהרמקולים, רק מעצימה את תחושת השלווה הניו אייג’ית ששוררת בכל החללים, אפילו נמנום עם חיוך משועשע שמלווה את הביקור במוזיאון הלילי.
בחזרה לרחוב
סדרת הספורטאיות של בן לם – צילומי שחור לבן של ספורטאיות בשעת מעשה המוצגת ברחוב סוקולוב. לם, צלם אופנה, מחלץ מן הספורטאיות רגע של הוד והדר – של גוף מסותת, של תנועה מושלמת. הצבת הסדרה על גבי שלטי חוצות היא הברקה שמשחקת עם הגבול שבין טוהר הספורט למסחריות האופנה.
בדרך למוזיאון, נקלעתי לתחרות הברייקדאנס הארצית של “אורבן הרצליה” בפסז’ אגד בתחנה המרכזית. הילדים שם רציניים, I can tell you that. חוויתי פלאשבאק חזק לברונקס באייטיז למרות שמעולם לא הייתי שם. אווירת פאן לא נורמלי מעורבבת חזק בריח זיעה, אפרו וטסטוסטרון של נערים מתבגרים.
המיצג “לוחם עדין” בפסאז’ “לב העיר”. האם אי פעם דמיינתם את תנועות ההכוונה העצבניות, את הפעולה הנמרצת בתנועה, או אולי את המרדף שעורך/ת שוטר/ת אחר חשוד, כמופע מחול מרהיב ומלא דרמה? שלי פלמון חושבת כמוני.
תקלוטים שעשו כיף – פיל וגליה קולקטיב, ענת בן דוד (במעין תקלוט-הופעה), אנה מפאקוטק, דני בר, רנו דיק.
שיחות הזויות עם אנשים שאינם יודעים לשאול.
ומפיק בפועל אחד בשם איל ממש גרוע. אבל ממש.
סט צילומים מהביאנלה ניתן למצוא בפליקר שלי.
הרצליה 2009
הביאנלה השנייה לאמנות עכשווית
מרכז העיר הרצליה חול המועד סוכות תש”ע, 3-10 אוקטובר
18:00-24:00
אווירת א”ש לילה = לייק